Sivan Rahav Meir

אתם מכירים אנשים צעירים שהם זקנים מאוד? ואנשים זקנים מאוד – שהם ממש צעירים? פרשת השבוע נפתחת בתזכורת לכך שהגיל הביולוגי שלנו הוא לפעמים רק מספר: ״וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים, שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה”. למה הגיל של שרה אימנו נכתב בצורה מפורטת כל כך – מאה שנה, עשרים שנה ושבע שנים? פרשנינו מסבירים: בגיל מאה שרה הייתה כמו בת עשרים, ובגיל עשרים – היא הייתה כמו בת שבע. בכל גיל ובכל שלב בחיים, היא שמרה על רוח צעירה ורעננה. היא לא אמרה: זהו, אני את שלי כבר עשיתי. היא שמרה על חיוניות, תמיד פעלה והתקדמה. רבי נחמן מברסלב כותב כך, על שרה אמנו וגם עלינו: ״זה עיקר השלמות – שיתחיל לחיות בכל פעם. ואפילו כשמגיע לימי הזקנה, יהיה בעיניו עדיין תינוק לגמרי, כאילו לא התחיל לחיות ולעבוד את ה’ כלל, ויתחיל לחיות בעבודתו יתברך בכל פעם מחדש. וכך לגבי שרה אימנו, שכל מה שמזקין הצדיק – הוא עדיין תינוק בעיני עצמו, ועל ידי זה מוסיף בעבודתו בכל פעם”. שנזכה להיות צעירים, בכל גיל.

את הרעיון הבא שמעתי מהרבנית דינה וולמרק: אין גבול לשדרוג של מערכות יחסים, היא קבעה, ואז הסבירה: בפרשת השבוע קראנו על אברהם אבינו ועל שרה אמנו. האורחים שמגיעים לאוהל שלהם שואלים את אברהם: איפה שרה אשתך? והפרשנים שואלים: למה זה חשוב? למה התורה מספרת לנו שהאורחים שאלו איפה שרה? רש”י אומר ארבע מילים עמוקות: ״כדי לחבבה על בעלה”. כשהאורחים הזכירו את שרה אמנו, הם הזכירו גם את התכונות הטובות שלה, את הצניעות, את התפילות, את הכנסת האורחים, והגבירו את החיבה של אברהם אבינו אליה. אברהם הוא בן תשעים ותשע. הוא נשוי לשרה כבר כשבעים שנה. שניהם מבוגרים מאוד וצדיקים מאוד. אבל מתברר שתמיד אפשר לשמח חתן וכלה ולחבב אותם אחד על השני. מתברר שאין מקסימום במערכות יחסים. אין גבול. תמיד אפשר להוסיף עוד קירוב ועוד מילים טובות ועוד מחמאות. במשפט אחד אפשר לגרום לאנשים להיזכר באור שקיים. קשרים אנושיים, מערכות יחסים שלנו - הם אין סוף. שנזכה גם אנחנו, במילים הנכונות, לחבב כל הזמן עוד יותר אחד את השני.

אנחנו חיים במציאות מאתגרת, מבלבלת, ורגילים לשמוע מומחים ופרשנים כדי לנסות להבין מה קורה ומה יקרה. הפרשה שקראנו בשבת מזכירה לנו להכניס למערך השיקולים עניין מהותי: יש אלוקים. אברהם ושרה שומעים שעומד להיוולד להם בן, יצחק, ושרה מתקשה להאמין, הרי שניהם כבר זקנים מאוד. וכאן המלאך שנשלח אליהם עונה בשלוש מילים מעצבות תודעה: ”הֲיִפָּלֵא מֵה’ דָּבָר?”. האם יש משהו שאלוקים לא מסוגל לעשות? האם הוא מוגבל לחוקי הביולוגיה והפיזיקה? נכון, יש חוקים וכללים שעל פיהם העולם עובד, וצריך להתנהל בו בצורה הגיונית ולעשות את המאמץ וההשתדלות שלנו. אבל צריך לזכור שיש מי שקובע את הכללים האלה ויש מי שמנווט את מהלך החיים שלנו ואת ההיסטוריה. אצלו אין מגבלות. הוא יכול לטוות עלילות שלא העלינו על דעתנו, ששום מומחה לא יכול היה לחזות. זה נכון גם בחיים האישיים של כל אחד מאיתנו, וגם בסיפור הגדול של עם ישראל. כשמסתכלים על אלפי השנים של הקיום שלנו, הפרשנות הכי מדוייקת היא: הֲיִפָּלֵא מֵה’ דָּבָר? אנחנו לא תמיד מבינים איך, אבל הוא מקדם את העולם לכיוון של טוב, לכיוון של גאולה. מוזמנים לנסות לקחת איתכם הלאה את שלוש המילים הלאה, צידה לדרך מהפרשה לחיים.

התוכנית הזוגית בגלי צה”ל: מה אפשר היה לדעת עוד לפני תוצאות הבחירות, שבת ראשונה של שעון חורף, ושלושה סיפורים מרתקים ששלחתם מכל העולם. לינק להאזנה בסטורי.

איזה כיף שבסופו של שבוע סוער מחכה לנו השבת, ומחכה לנו הפרשה. 1. פרשת השבוע היא וירא, הפרשה הרביעית בתורה, בספר בראשית. אנחנו ממשיכים ללמוד על אברהם אבינו ושרה אמנו. 2. בתחילת הפרשה – אנחנו לומדים על החסד והכנסת האורחים של אברהם אבינו. הוא מחפש את מי להכניס לאוהל שלו, ממש מתאמץ למצוא אנשים לעזור להם. פרשנינו כותבים שאברהם אבינו מתלהב מלעזור לזולת. הוא לא מרגיש שהוא “עושה טובה”, אלא להיפך – שמח בכך. זו תכלית חייו. 3. בהמשך הפרשה מופיעים כמה סיפורים חשובים: הראשון, לידת יצחק. הבן של אברהם שימשיך אותו בפרשות הבאות נולד בפרשה, ושימו לב לשם המיוחד שלו - שמסמל את הצחוק היהודי, את התקווה לעתיד טוב יותר, את השמחה הפנימית. אחר כך מסופר על ארוע נוסף משמעותי וחשוב: עקדת יצחק. 4. העיר סדום, שהייתה מושחתת ורעה, נחרבת לגמרי. סדום היא ניגוד מוחלט לאוהל של אברהם, שהיה פתוח לכולם. אברהם אבינו מתפלל עליה, מנסה לחפש כמה צדיקים שבזכותם היא תינצל, אבל כשמתברר שאין בה כאלה - היא נחרבת והופכת לסמל של רשע. 5. ובסוף הפרשה, בוקע אור חדש בעולם. אנחנו מתבשרים על הולדתה של תינוקת בשם רבקה, שעתידה להתחתן עם יצחק ולהיות האמא השנייה שלנו, וממשיכת דרכה של שרה. שנזכה להמשיך את הדרך של אבותינו. שבת שלום.

אנשים מדברים במונחים אפוקליפטיים. סוף המדינה, חורבן הדמוקרטיה, קץ המפעל הציוני. ראיתי פוסטים של פעילים פוליטיים שכותבים עד כמה הם חורקים שיניים, לא נושמים, לא ישנים. הבחירות חשובות, הסוגיות שעל הפרק קריטיות, אבל רגע. יש לנו סיפור גדול, יש לנו קשר אל הנצח, יש לנו ניסיון היסטורי עצום בליפול ולקום, ובעיקר – יש אלוקים. אל תנסו להחליף אותו בניהול המציאות. פשוט תנסו לפעול במציאות כמיטב יכולתכם. נזכרתי השבוע במשפט מחזק, בהקשר הזה. דיצה אור התראיינה פעם בתקופה הקשה ביותר בחייה. היא לא ידעה אם בנה אבינתן, שהיה חטוף בעזה, חי או מת, ומה מצבו. ואז היא אמרה: “לסיפור שלנו יש סוף טוב. ואם זה לא טוב – זה עדיין לא הסוף”. קחו את זה מהסיפור הפרטי של אבינתן, לסיפור של כולנו. ולא משנה מה אתם חושבים על התוצאות – קחו נשימה. הסוף הטוב יגיע. שבת שלום.

במערכת הפוליטית התמונה לא ברורה, אבל הנה כותרת ברורה ומובהקת: מחר תיכנס השבת הראשונה של שעון החורף, וזו תזכורת חשובה. מחר - יום שישי קצר במיוחד. הדלקת הנרות מוקדמת מאוד ביחס לשבוע שעבר, בסביבות ארבע וקצת. היום יום חמישי. אפשר לנצל אותו כדי להתכונן כבר היום. לחשוב מראש על קניות ואוכל, על אורחים ותוכן, על ניקיונות ועל דברי תורה לשולחן. כדאי להשקיע מחשבה כדי לקבל את השבת בנחת ובלי לחץ, כמו שהיינו רוצים לקבל מלכה שמגיעה אלינו הביתה. תחשבו מי עוד צריך את התזכורת הזו. שבת שלום!

במערכת הפוליטית התמונה לא ברורה, אבל הנה כותרת ברורה ומובהקת: מחר תיכנס השבת הראשונה של שעון החורף, וזו תזכורת חשובה. מחר - יום שישי קצר במיוחד. הדלקת הנרות מוקדמת מאוד ביחס לשבוע שעבר, בסביבות ארבע וקצת. היום יום חמישי. אפשר לנצל אותו כדי להתכונן כבר היום. לחשוב מראש על קניות ואוכל, על אורחים ותוכן, על ניקיונות ועל דברי תורה לשולחן. כדאי להשקיע מחשבה כדי לקבל את השבת בנחת ובלי לחץ, כמו שהיינו רוצים לקבל מלכה שמגיעה אלינו הביתה. תחשבו מי עוד צריך את התזכורת הזו. שבת שלום!

בשעות שבהן עדיין לא ברור לגמרי מה תוצאות הבחירות – כדאי לזכור שיש בחירות שהן נצחיות: הבחירה של אלוקים בעם ישראל. אנחנו לא רק העם הבוחר, אנחנו העם הנבחר. יש לנו תפקיד בעולם. יש כיוון לסיפור שלנו. זה מחזק ומנחם ונותן פרופורציה, וזו תזכורת חשובה לימים מטלטלים, שבהם אנשים נעים בקיצוניות בין תקוות לאכזבות. אז הנה, כך קראנו בשבת האחרונה בבוקר בהפטרה, מתוך דברי הנביא ישעיהו, בכל בתי הכנסת בעולם היהודי: "וְאַתָּה יִשְׂרָאֵל עַבְדִּי, יַעֲקֹב אֲשֶׁר בְּחַרְתִּיךָ". אלוקים אומר לעם ישראל שהוא בחר בו, שוב ושוב: "וָאֹמַר לְךָ: עַבְדִּי אַתָּה, בְּחַרְתִּיךָ - וְלֹא מְאַסְתִּיךָ". אני בוחר בכם, אומר לנו אלוקים, ולא מואס בכם. אף פעם לא יימאס לי מכם. לא יהיו בחירות חוזרות כל כמה שנים. זה נצחי, לתמיד. יש לנו דרך משותפת, יש לנו תורה, יש לנו בשורה גדולה. יהי רצון שבתוך כל אירועי הבחירות - נזכור ונרגיש את הבחירה הזו.

אנחנו ועדת הבחירות המרכזית של עצמנו! חשבתם על זה פעם? היום נערכות בחירות בישראל. זה חשוב מאוד, כמובן, אבל תחשבו כמה זמן, אנרגיה וכסף הושקעו בבחירה הזו שלנו, איזה פתק לשים בקלפי? חודשים של קמפיינים, סקרים, ראיונות, אולפנים מיוחדים ועוד. הרי המילה החשובה הזו, בחירות, לא מסתכמת רק בקלפי. אנחנו בעלי זכות בחירה בעוד כל כך הרבה תחומים חשובים. נדמה שדווקא הבוקר, כדאי להיזכר במילים היפות של הרמב"ם, שמזכיר לנו שאנחנו לא רק זורמים, אנחנו בוחרים: "רְשׁוּת לְכָל אָדָם נְתוּנָה: אִם רָצָה לְהַטּוֹת עַצְמוֹ לְדֶרֶךְ טוֹבָה וְלִהְיוֹת צַדִּיק – הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ. וְאִם רָצָה לְהַטּוֹת עַצְמוֹ לְדֶרֶךְ רָעָה וְלִהְיוֹת רָשָׁע – הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ". הרשות בידינו. יש לנו הזדמנות לקחת את המילה הפופולארית ביותר בישראל כרגע - "בחירות" - ונרחיב אותה לעוד בחירות שלנו: איך נתנהג ואיך נדבר, איזה הורים נהיה לילדים שלנו ואיזה ילדים נהיה להורים שלנו, איזה בני זוג נהיה, איזה חברים ואיזה שכנים. הבחירה החופשית שלנו לא מסתיימת בפתק שנשים היום בקלפי. היא נמשכת בכל רגע ורגע בחיינו. גם עכשיו. שנבחר נכון, תמיד.

“שלום סיון, כאן ריקי סיטון. אני יודעת שמחר הבחירות, אבל אני רוצה שישמעו על האירוע שהרמנו הערב בחולון: מסיבת הודיה לכל משתתפי הטיסה של ‘פליי דובאי’! האם אנחנו בכלל זוכרים את הנס המופלא שאירע לנו לפני חודש? אז התכנסנו להודות. ומי אירגן את הערב הזה? בר קופרשטיין החטוף שחזר מעזה, עם אימו המדהימה ג’ולי, יחד עם אפרת רז, אלמנתו של לוחם הימ”מ נועם רז. אנשים שהיו על המטוס, מכל רחבי הארץ, הגיעו כדי להודות יחד, כדי להרגיש שייכות וחיבור, וגם לברך ברכת ‘הגומל’. הרגשנו רוממות, הרגשנו את האחדות שלנו ואת האמונה שלנו. כמה חשוב לזכור שאנחנו תלויים אחד בשני תמיד, לא רק במטוס בשמיים... בתמונה: בר מוביל את ברכת הגומל”.

⁨ קיבלנו עוד שעת שינה הלילה, בזכות המעבר לשעון חורף. אבל ההפטרה שקראנו השבת מגלה לנו סוד, שאם נתמיד בו, נוכל להתחיל תמיד את היום שלנו עם יותר אנרגיה, גם אם לא קיבלנו שעה נוספת של שינה. ובכן, בשבת בבוקר, בכל בתי הכנסת בעולם היהודי, קראנו בהפטרה את דברי הנביא ישעיהו: ״נֹתֵן לַיָּעֵף כֹּח... וְיִעֲפוּ נְעָרִים וְיִגָעוּ וּבַחוּרִים כָּשׁוֹל יִכָּשֵׁלוּ... וְקוֹיֵ ה’ יַחֲלִיפוּ כֹחַ... יָרוּצוּ וְלֹא יִיגָעוּ יֵלְכוּ וְלֹא יִיעָפוּ”. הנביא ישעיהו מגלה שאלוקים הוא שנותן לעייף (יעף) כוח. כלומר, האנרגיה שלנו מגיעה ממקור שונה ממה שאנחנו חושבים. יכולים להיות נערים צעירים, בחורים, שהם עייפים וכושלים, אבל “קווי ה’”, אלה המקווים לה’, לא משנה מה הגיל הביולוגי שלהם, יחליפו כוח. הם ירוצו, ילכו, לא יתעייפו. איזו הגדרה יפה - קווי ה’. הם מקווים, גם אם לא הכול עדיין התגשם והתקיים. הנביא אומר לנו שמי שמחובר לאלוקים, מי שיש לו אמונה וכיוון, הוא מי שיש לו אנרגיה, שמתחדש כל הזמן. בכל בוקר בברכות השחר אנחנו מברכים ברכה שמבוססת על הפסוקים האלה: “בָּרוּךְ אַתָּה ה’ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, הַנּוֹתֵן לַיָּעֵף כֹּחַ”. אמן. שבוע מלא כוח והתחדשות.⁩

סיפור אישי והמלצה - לקראת השבת האחרונה שלפני הבחירות: תחזרו כ-30 שנה אחורה. הנושא הכי סוער באותה תקופה, היה ההתפטרות של שר האוצר דן מרידור, והניסיון של ישראל לחסל את חאלד משעל בירדן. היחסים בין ראש הממשלה נתניהו לבין דוד לוי ואריאל שרון היו אירוע פוליטי לוהט, ועזר וייצמן בדיוק נבחר לכהונה שנייה כנשיא. זו הייתה שבת סעודת שבת סוערת, אצל המשפחה שאצלה התארחתי בבאר שבע. הכול היה על השולחן – אוכל עסיסי, וגם דיונים עסיסיים על המצב. הייתי אז נערה. את הפוליטיקה הכרתי היטב, אבל את השבת – רק התחלתי להכיר. הרעיון הזה של יום בלי טלפונים ועבודה וכסף, אבל עם תפילות ושיחות וסעודות ותורה, הלך והתחבב עליי . ואז, אחרי המנה העיקרית, פתאום אחד הילדים התבקש לבוא לעמוד ליד הסבא, בראש השולחן. הוא עזב את המשחק שבו שיחק על השטיח ונעמד בחגיגיות. הוא החזיק תיקייה שקיבל בגן, הוציא ממנה דף קשר שהגננת כתבה, והתחיל לדבר על אברהם אבינו. הסבא שואל - והוא עונה. הופתעתי מהידע הרב, לא את הכול ידעתי, אבל הופתעתי גם מדרך הלימוד של התורה. כבר מגיל צעיר כל דבר מוביל למסר, לערך, למשהו שאפשר לקחת לחיים. מה אלוקים אמר לאברהם, שאל הסבא, והילד ענה: "לך לך. שיעזוב הכול וייצא לדרך". מה הוא הבטיח לו? "שיגיע לארץ ישראל, ושיהיה ממנו עם שלם, ושבסוף הוא יהיה אור לכל העולם". מה היו הקשיים שאברהם נתקל בהם? "אויבים, מלחמות, רעב, ואף אחד לא הצטרף אליו ואל שרה אימנו. בהתחלה הם היו לבד". מה המצווה שמוסיפה לקראת סוף הפרשה? "ברית מילה". זו הייתה פרשת השבוע באותה שבת. לך לך. וילד בן חמש נתן לנו שם שיעור מרגש ביסודות של כל הסיפור שלנו. זו לא הייתה פרשנות פוליטית מעודכנת, אבל זה היה משב רוח אחר, עתיק מאוד אבל גם צעיר ורענן. הנה, מול עיניי ראיתי איך הכול עובר לדור הבא. כמישהי שחיה מאוד את החדשות, את האקטואליה, קיבלתי חתיכת מבזק חדשות: יש בנו יותר מזה. דווקא כדי להבין את המציאות, צריך להבין קודם כול את הבסיס, את השורשים. הנוכחים, בניגוד אליי , לא התרגשו יותר מדיי. הם רגילים. הילד קיבל נשיקה וחזר לשחק, וכולם פשוט עברו אחר כך לקינוחים, אבל כמעט שלושים שנה עברו, ואני זוכרת את הרגע הזה. זוהי השבת האחרונה שלפני הבחירות. הרבה סעודות משפחתיות יתקיימו, עם הרבה דיונים ודעות. ופרשת השבוע - היא פרשת לך לך. גם אם אין לכם תיקייה מהגן, אתם מוזמנים להוסיף את המנה הזו, את אברהם אבינו, לשולחן שלכם. שבת שלום.

⁨ זוכרים את התדר המיוחד שהיה כאן, בימים שאחרי ה-7.10? שילוב של צער עמוק, הלם ואבל, לצד אחווה מיוחדת, תחושת ביחד יהודית עוצמתית? האחווה הזו לא נעלמה. היא הרי האמת. אתמול הרגשתי אותה לרגע שוב. “אני מבקשת שתהיו עדינות עם האורחת הבאה, היא אף פעם לא הייתה באירוע עם כל כך הרבה נשים דתיות”, אמרה הרבנית ימימה מזרחי ביום רביעי בערב, על הבמה של בנייני האומה. אלפי נשים בקהל צחקו, וגם הסתקרנו לראות מי תעלה לבמה. זה היה ערב לרגל יום פטירתה של רחל אימנו. ערב של שירים וניגונים, של תפילות ודברי תורה, ואז – עלתה לבמה חן גולדשטיין-אלמוג. “האישה הזו נושאת כל כך הרבה תארים: היא אלמנה, היא אם שכולה והיא חטופה שחזרה”, הציגה אותה הרבנית. חן החלה לספר: ב-7.10 הגיעו מחבלים לביתם שבקיבוץ כפר עזה. בעלה נדב נרצח, וגם בתה ים. “הייתה לנו אהבה טהורה, 34 שנים. אהבה שהתפתחה עם כל ילד שנולד”, סיפרה חן על נדב. היא עצמה נחטפה לעזה עם ילדיה אגם, גל וטל, והם שוחררו אחרי 51 ימים קשים בשבי. לאורך הערב דיברו ושרו שוב ושוב על רחל אימנו. על החיים שלה, שהיו מלאי המתנה, ציפייה, וגם אכזבה. היא חיכתה להתחתן, חיכתה לילדים, ולבסוף נפטרה בזמן לידת בנה בנימין. ממש בהמשך לכך, חן סיפרה על הדרך שלה להתמודד עם החושך: “זה בור. כל יום אני נמצאת בו קצת, אבל חשוב לא להישאר שם, לא לשקוע. אני קצת שם, ואז אני יוצאת לחיים, למשימות החיים, וגם לטוב שיש בחיים האלה. יש בחיים האלה טוב! אבל אני רוצה שיידעו – זו עבודה. צריך לקום בבוקר עם מטרה, עם דבר לשאוף אליו, ולעשות בכל יום דברים משמעותיים, גם אם אלה דברים קטנים, קטנטנים. ולזכור – יש טוב בחיים. צריך לפעול וליצור אותו. הכאב איתנו תמיד, אם נרצה או לא, את הטוב – צריך ליצור”. הן דיברו על המילה “אימא”. על רחל שעד היום קוראים לה “אימנו”, ועל חן כאימא כיום. “אני אימא, זו הגדרה. להיות אימא זה תפקיד, הילדים שלי צריכים אותי. ראיתי בשבי כמה הם היו צריכים אותי חזקה, אבל כמה הם גם החזיקו אותי למעלה, בלי ליפול. זה מדהים: הילדים הם הנקודות הכי רגישות שלנו, והם גם הכוח הכי גדול שלנו”. “אנחנו דוסיות, ואת קיבוצניקית”, אמרה לה הרבנית, וחן סיפרה לה שאף פעם לא הייתה באירוע כזה, שיש בו נשים בלבד. “אני ממליצה לך בחום, אין כמו האחווה הזו. את לא לבד. אנחנו איתך, רחל אמנו איתך”. “איזו עוצמה”, אמרה חן, מסתכלת על הקהל, ובאופן ספונטני אלפי נשים קמו ומחאו לה כפיים, אולי קצת מודות לה שהזכירה לנו את האחווה הזו. שבת שלום.⁩ @harabbanit_yemima @hen_almog_gold

1. אמא של עם שלם. היום, י"א בחשוון, מציינים את יום פטירת רחל אמנו. היא אמם הביולוגית של יוסף ובנימין, אבל כבר דורות שכולנו קוראים לה ״אמא רחל״. ואמא - דואגת לילדיה בכל אתגר וקושי. 2. אהבה שהפכה שנים לימים. יעקב עבד שבע שנים כדי להתחתן עם רחל. התורה מתארת את השנים האלה במשפט מפורסם ויוצא דופן, על כוח האהבה: ״וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ״. 3. שלא תתבייש. כשרחל ראתה שאבא שלה מחתן את יעקב עם אחותה לאה במקום איתה, היא לא ביישה את לאה אלא ויתרה. דווקא ברגע שבו חלומה שלה התרחק - היא שמרה על כבודה של אחותה. בכך רחל הפכה סמל של ראיית הזולת, של כוח הוויתור. 4. אז מה עושים היום? ביום פטירתה רבים יעלו לקברה, קבר רחל שליד בית לחם, ובכל מקום בעולם אפשר להדליק נר לעילוי נשמתה, ללמוד עליה, להתחבר לדמותה ולהתפלל. 5. הבכי בע״ה יסתיים. הנביא ירמיהו מתאר אותה בוכה על בניה שבגלות, ואת תשובת ה' אליה: ״מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה, כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ״, ״וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ״, ״וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם״. אלפי שנים היא נמצאת איתנו בכל הצרות והאתגרים, בוכה איתנו, ובסוף - יש תקווה, הדמעות ייפסקו. יש הבטחה שכולם ישובו הביתה, שעם ישראל יגיע לייעודו, לגאולה השלמה. שנזכה. לזכרה.

בהרצאות באנגלית אני מגלה כמה קשה לתרגם את שתי המילים האלה כמו שצריך: "לֶךְ לְךָ". תנסו. הציווי שנאמר לאברהם אבינו בפרשת השבוע מורכב משתי מילים דומות אבל שונות: זה לא "לך לירושלים" או "לך לתל אביב". הוא הולך לארץ ישראל כמובן, אבל פרשנינו מסבירים שיש פה בקשה ללכת – לתוך עצמך, פנימה לתוך הנשמה שלך, למען המימוש של הניצוץ האלוקי שיש בך. כלומר, שתי המילים הראשונות שאלוקים אמר ליהודי הראשון הן קודם כל לזוז, ללכת, להתקדם - אבל מתוך התבוננות פנימית וחיבור עמוק. רק כך אפשר לצאת אחר כך אל העולם כולו, ולהשפיע על כל האנושות, עד היום. שנזכה גם אנחנו, צאצאיו, להמשיך בדרך הזו. למלא את השליחות המיוחדת שלנו.

ידעתם שהשבוע הזה מכונה ״השבוע השמח באמת״? יש ביטוי חסידי יפה - ״לחיות עם הזמן״. כלומר, לחיות עם פרשת השבוע. לא רק לקרוא אותה בשבת, אלא ללכת איתה לאורך השבוע. לראות איך הרעיונות והמסרים שלה מתחברים לחיים שלנו ומשפיעים עלינו. פרשת בראשית התחילה בשמחה, בבריאת העולם, אבל בהמשך הגיעו האירועים העצובים: החטא והגירוש מגן עדן, ורצח הבל בידי קין. פרשת נח התחילה בתיאור השחיתות שהובילה למבול, אבל בסופה הופיע אברהם אבינו — ואיתו תקווה חדשה. והשבוע, פרשת לך לך, הוא ״השבוע השמח באמת״. אנחנו חיים עם אברהם אבינו ושרה אמנו, לומדים על האמונה והחסד שלהם, ומקבלים מהם כוחות לצאת לדרך. גם הדרך שלהם לא הייתה קלה. היו בה רעב, מלחמה וציפייה ממושכת לילד. השמחה אינה נובעת מכך שהכול מסתדר מייד, אלא מהידיעה שיש כיוון, יש שליחות ויש משמעות לכל צעד. אברהם ושרה היו במיעוט, אבל לא חיכו שכל העולם יסכים איתם. הם האמינו, פעלו והשפיעו לטובה על אחרים. אלפי שנים אחר כך, אנחנו ממשיכים את הדרך שלהם. איזה צעד טוב נוכל לעשות השבוע בעקבותיהם? להוסיף לימוד ואמונה, לעזור למישהו, להתחזק במצווה או להתחיל משהו ראוי שדחינו? שנלמד מאבותינו ונקבל מהם כוחות. שבוע שמח באמת!

ידעתם שאשקלון נמצאת במקום הראשון בישראל, בערים שמושכות אליהן תושבים? היא בראש המדד של “ערים עם הגירה פנימית חיובית”, דווקא בתקופה הזו. בשבת האחרונה ראיתי את זה: הגענו לשבת של הרצאות בעיר. פגשנו ברחוב עולים חדשים מצרפת ומארצות הברית, שנרגשים לגור ליד הים, עברנו ליד בתי ספר חדשים, וראינו את “עיר היין”, השכונה החדשה והמתפתחת. תודה לכל קהילות שאירחו אותנו לשיעורים ולמפגשים: בית הכנסת האשכנזי המרכזי בשכונת ברנע, בית הכנסת לצעירים בשכונת ברנע, בית כנסת “שמן המשחה” ובמוצאי שבת – בית הכנסת “הגפן”. אחד השיעורים הוקדש לזכרו של דוד חזוט הי”ד, בן העיר שנפל בעזה. תודה לאימו היקרה גלית חזוט על ההשתתפות. תודה לכל מי שצעד ברגל משכונות סמוכות וגם רחוקות. היה כיף לפגוש מאות צעירים, מבוגרים, ילדים, גברים, נשים. תודה לבני הנוער על מפגש גדול ומיוחד בליל שבת. נשארנו עד אחרי חצות כדי לענות לשאלות החכמות שלכם, והיו כמה שאלות שכבר ציטטתי בהרצאות הבאות... ותודה לראש העיר תומר גלאם, חבר המועצה עמיחי סיבוני, רעות שפילמן וגם ידידיה מאיר, שהיה כיף גם להקשיב לו, ולא רק לדבר... שבוע טוב! @ashkelon_city @tomer_glam @amihai_siboni @reutshpilman @ezra__ashkelon @bnayahu_yom_tov @haifadlon @yedidyameir @snif_afridar_11 @bnnvvyvtmrkzhmshtmsh

ז’ בחשוון הגיע. החל מהיום התפילה משתנה, ואנחנו מתחילים לבקש גשמים בתפילת שמונה עשרה (תפילת העמידה, התפילה הבסיסית שמתפללים שלוש פעמים ביום). יום שבו התפילה מתחדשת הוא תזכורת לכוח שלנו, כוח התפילה. הנה 4 דברים שכדאי לדעת: 1. יש משהו מרגש בתאריך הזה. חכמינו קבעו שצריך להתחיל לבקש גשם בארץ ישראל רק מז’ בחשוון, כי זה התאריך שבו כל היהודים שעלו לרגל לבית המקדש בחג הסוכות בחודש תשרי, כבר סיימו את המסע הארוך שלהם הביתה. זה שיעור באכפתיות: כל עם ישראל מחכה עם התפילה על הגשם כי אנחנו רוצים שגם האחרון שבעולי הרגל, שגר במקום הכי מרוחק, יגיע הביתה בנוחות, בלי גשם ובוץ. 2. אנחנו מתפללים כמובן על גשמי ברכה, על החקלאות, אבל הגשם – מסמל את כל הברכה והשפע משמיים, את כל הפרנסה וההצלחה שאנחנו מבקשים בחיים. 3. על פי הנוסח האשכנזי, השינוי בתפילה הוא כזה: במקום לומר כמו בקיץ: “וְתֵן בְּרָכָה עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה”, כעת מתחילים לבקש: “וְתֵן טַל וּמָטָר לִבְרָכָה עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה”. 4. בעדות המזרח הנוסח ארוך ומפורט יותר. לא מבקשים רק גשם, אלא גם שלום ותקווה וברכה, וגם הצלה מכל מיני צרות ופורענויות. ולא רק על עצמנו, אלא על העולם כולו. קחו רגע לקרוא את המילים היפות האלה: “בָּרֵךְ עָלֵינוּ ה’ אֱלֹהֵינוּ אֶת הַשָּׁנָה הַזֹּאת, וְאֶת כָּל מִינֵי תְבוּאָתָהּ לְטוֹבָה. וְתֵן טַל וּמָטָר לִבְרָכָה עַל כָּל פְּנֵי הָאֲדָמָה, וְרַוֵּה פְּנֵי תֵבֵל, וְשַׁבַּע אֶת הָעוֹלָם כֻּלּוֹ מִטּוּבָךְ, וּמַלֵּא יָדֵינוּ מִבִּרְכוֹתֶיךָ וּמֵעֹשֶׁר מַתְּנוֹת יָדֶיךָ, שָׁמְרָה וְהַצִּילָה שָׁנָה זוֹ מִכָּל דָּבָּר רָע, וּמִכָּל מִינֵי מַשְׁחִית וּמִכָּל־מִינֵי פּוּרְעָנוּת, וַעֲשֵׂה לָהּ תִּקְוָה טוֹבה ואַחֲרִית שָׁלוֹם. חוּס וְרַחֵם עָלֶיהָ וְעַל כָּל תְּבוּאָתָהּ וּפֵירוֹתֶיהָ, וּבָרְכָהּ בְּגִשְׁמֵי רָצוֹן בְּרָכָה וּנְדָבָה, וּתְהִי אַחֲרִיתָהּ חַיִּים וְשָׂבָע וְשָׁלוֹם כַּשָּׁנִים הַטּוֹבוֹת לִבְרָכָה, כִּי אֵל טוֹב וּמֵטִיב אַתָּה וּמְבָרֵךְ השָּׁנִים. בָּרוּךְ אַתָּה ה’, מְבָרֵך הַשָּׁנִים”. אמן. שנזכה לגשמי ברכה, ולגשם של בשורות טובות.

הרעיון הבא הוא מה שמכונה “משנה-תודעה”: תבדקו את עצמכם רגע - מה אלוקים ציווה על האדם הראשון כשהוא נכנס לגן עדן? רוב האנשים עונים מייד: “לא לאכול מעץ הדעת!”. כלומר, קודם כל אמרו לנו מה לא לעשות, מה אסור. אבל שימו לב מהו באמת הציווי הראשון שם: ״וַיְצַו ה’ אלוֹקִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר: מִכֹּל עֵץ הַגָּן - אָכֹל תֹּאכֵל״. ורק לאחר מכן: ״וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע - לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ”. הציווי הראשון הוא חיובי: גן עדן כולו מחכה לך! תאכל. תעשה. תפעל. רק אחר כך מגיעות המגבלות, האיסורים. אנחנו לא מקבלים רק רשימה של “מה לא”, אלא קודם כל שומעים “מה כן”. תחשבו למשל על חינוך ילדים: הורות זה לא רק להגיד לילד מה אסור לו. יש פה קודם כל משימת חיים משותפת של צמיחה והתפתחות, ומתוך כך - כמובן שיש גם כללים ומגבלות במשפחה, והם קדושים וחשובים. זה ככה עם אבא ואמא, וככה עם אבינו שבשמיים. בימים אלה בכל העולם היהודי אנחנו מתחילים מבראשית. יהי רצון שנפנים היטב מה לא, וגם מה כן. בשורות טובות.